פחד מעכביש ופחד ממוות

---

היום רדפתי אחרי עכביש מוזר

הוא היה גדול מהעכבישים הרגילים שמסתובבים כאן,

הקופצניים החמודים,

או מבני הבית הדקיקים שאנחנו משתדלים לגדל בפינות הבית.

הוא היה כזה

עם רגליים ארוכות ממש

ופס לבן

הוא הרגיש לי חשוד והיה לי ברור שאם אני מאבדת איתו קשר עין

גם כך גם תאבד לה פיסת הנחת שלי.

וסליחה אבל כשניסיתי להרוג אותו

יצאו מתוך הבטן שלו

ממלאאאא עכבישונים קטנים קטנים

כמו בקומיקס שקראתי פעם

ונפלטה לי צעקונת לא מחמיאה בכלל

של מישהי שמובכת לצעוק אבל גם יוצאת לה צעקה כזאת מהגוף אז זאת רק חצי צעקה.

ובכלל אריאל הייתה לידי כל הזמן הזה

היא עמדה לידי לחוצה וצוחקת. עוד לא מבינה

אם באמת יש סיבה לדאגה. אני מחייכת וגם נבהלת

אמא תחליטי

היא חיכתה לראות בעיניים שלי סימן

מזכירה לי שהיא קודם כל מדברת איתי בעיניים.

וכל המסביב, חיוכים, ודיבורים, מילים ושפה

זה תחבולות שבכלל לא עובדות עליה.

היא פשוט הביטה בי וחיכתה למבט שלי

אז הפנתי אליה מבט. הסתכלתי עליה וחייכתי.

היא ראתה לי בעיניים שאני בטוב והחיוך שלה, שהתלבט לאן כל זה מתפתח, התרחב וקיבל נגיעה קונדסית. אנחנו בהרפתקאה. אמא עושה שטויות עם מטאטא במלוא הרצינות וזה מצחיק ומסקרן.

קיבלתי אישור להמשיך במבצע טיהור הבית מעשרות העכבישונים

ואז חשבתי

איזה קטע זה להיבהל מסתם דברים. שהם מבהילים באמת באמת. אבל הם סתם דברים.

בשבוע הראשון לא היה מקום לכלום. הכל היה במשקולת של חיים או מוות. כסף, קריירה, מערכות יחסים. כל הבעיות שמטרידות את בני האנוש ביום יום.

הכל זז הצידה.

אבל הזמן עבר, ועכשיו יש לי פתאום מקום להיבהל מסתם דברים.

הגוף שלי נבהל אבל הכל בסדר. לא היה קורה לי כלום מהעכביש גם אם הוא היה מתכרבל איתי במיטה.

יש כל מיני פחדים. מסתבר שפחד מעכבישים שונה לגמרי מהפחד ההוא.