על הורות ומנהיגות

פוסט שני ברוח החג. על הורות ומנהיגות או על איך להיות לראש ולא לזנב. בסוף נגיע שוב להקשבה שלא תגידו שלא אמרתי.

---

אי שם בתואר השני המדריכה שלי דאז ד"ר הילי כוכבי Hili Kohavi (תודה הילי) ציטטה

את ג'ון בולבי שאמר:" הורות מוצלחת היא מפתח מרכזי לבריאות נפשו של הדור הבא".

זה משפט שנחקק אצלי מאז, וכדרכם של משפטים טובים זה נישמע לי מוכר אולי מגלגול אחר.

ובכן, מה שנראה לי שג'ון נסה לרמוז לנו, ככה בעדינות- זה שיש לנו השפעה על איזה דור יצמח פה, וממש ממש בלי דרמטיות - זה שאם ניהיה הורים סבבה נוכל לשנות את פני ההיסטוריה.

מאז התואר השני עברו הרבה מים, והנה ג'ון רק רציתי לשתף, שתדע, שיש לי הרבה תהיות על ההורות, על המנהיגות שבה. בעיקר רציתי להגיד שבסופו של כל יום (ליטרלי הכוונה בשבע בערב בסופו של כל יום) עולה בי הצורך הזה שיכנס איזה מבוגר אחראי נוסף הבייתה וינהל את הכל. זה גם צורך פיזי- שמישהו ירים את המתנגדים ויוביל את הכניסה למקלחת. וזה גם צורך פנימי כזה, שיהיה פה איתנו עוד איזה מישהו שנכנה אותו "המבוגר האחראי" ונוכל לתת לו את המושכות, לשים את הראש לאחור, לשחרר ולהירגע.

אני מניחה שהרבה נכתב על מה קורה לנו כשאנחנו הופכים להיות הורים (או אמהות). וזה מפליא כי לא הרבה זמן אחרי פרויד, וויניקוט צלל למעמקי האמהות ובחר מיוזמתו להתעמק ב'אם הטובה דיה'. והוא (וויניקוט) הבין היטב את הצורך שלנו במערכת שעוטפת אותנו כדי שנוכל להתפנות להורות בצורה הטובה ביותר. הוא הבין שצריך כפר שלם, שאמא צריכה אמא.

הוא כמעט יכל לשמוע באוזניו את הכמיהה, שיערסלו, שיכסו, שילטפו, שמישהו יאסוף את האמא הזאת בסוף היום לחיקו.

ובכן, במאה שלנו אף אחד לא ניכנס בשבע בערב הביתה כדי לקחת את תפקיד המבוגר האחראי, אנחנו גם ממשיכים למשמרת ערב. וכל בוקר מחדש זוחלת ההבנה המפתיעה שאתה (אני ואתה ואנחנו) המבוגר האחראי.

אנחנו המנהלים, ואם תרצו ברגע של חזון- אנחנו המנהיגים שיכולים לנווט את הספינה.

יש משהו בהורות שמאמת אותך כל רגע ורגע עם ההבנה האקזיסטנציאליסטית הזאת שאת האחראית. שהחיים הם ממש כאן ועכשיו. כל רגע יש כאן ישות מולך שמזכירה לך, דוחקת בך להחליט.

ועכשיו אתה צריך לקבל החלטות: מתי הולכים לישון, ועל מה מתעקשים, ואיפה מוותרים ומה אוכלים.

וכל החלטה היא מראה של הכל: של כמה כוח יש לך, וכמה סבלנות, וכמה חזון, וכמה הקשבה, וכמה נוקשות, וכמה עייפות, וכמה פחדים, וכמה נשימה.

וההובלה היא לא רועשת. היא תנועה עדינה עדינה בנימי הנימים של החיים, בקורי השינה של הבוקר. חזרתית. תמידית. סיזיפית.

היא הנשימה, היא ההקשבה, היא הסינכרוניות.

היא לטפל בנשימה שלך ברגע של כעס,

להקפיד על המבט וההתלהבות ברגע של עייפות,

לשים לב למילים כשאתה רב עם הבן זוג במרחב המשותף.

היא להתחבר ליצרתיות מבעד לבלאגן,

לדעת ש'כלום לא קרה'. אבל להשתתף באופן יצירתי בחוויה ש'כלום כן קרה'.

זה להחזיק אפשרויות בדרך ללא מוצא.

וזה תמיד תמיד לזכור את מה שכרגע נשכח ואין מי שיזכור.

ההובלה היא תנועה בין להיות בכאן ועכשיו לבין לרקום חלום.

בין לזוז לבין להתמסר.

בין לשחרר לבין להחזיק.

בין להיות איש השטח לאיש החזון.

בין להתפרק ללהיבנות מחדש.

זה בין להתחבר לילד שלי ללהתחבר לילד שבי.

פייסינג אנד לידינג. פייסינג אנד לידינג.

ואנחנו ההורים רוקדים במרחב הקסם הזה. לפעמים זה דורש להתחיל לבד,

לפעמים זה מצריך להוביל בלי קהל או משתתפים,

לפעמים זה להוביל מול כמה מתנגדים תקיפים.

הובלה שבלתי תלויה בדבר,

בלי לחכות לעדת מעריצים, בלי לחכות לצייתנות.

בסבלנות ובעדנה.

לזכור שאנחנו ההוויה של מרכז הבית.

לנשום כמו סלע. להיות הגשר מעל המים,

ולעשות את הריקוד שלנו, בסוף מישהו ישלח ידיים קטנות ויצטרף.

בברכת - שניהיה לראש ולא לזנב.

#קצת פסיכולוגיה. #קצת בודהיזם #הרבה הקשבה