הורות ובודהיזם - על ריקות עם בני ארבע

אז הדבר כך היה. מדובר בשיחה חשובה ביני ובין בני בכורי ועל איך התאפשר לי לתרגל ריקות במרחב שלו. (על תרגולי ריקות, ושאר ירקות ארחיב בפוסט ניפרד).

---

אני אתן לכן/ם קצת רקע על הבכור חוץ מיזה שהוא בן ארבע. הוא אוהב טרקטורים, הוא אוהב מאוד לאסוף ענפים וחתיכות זבל מהריצפה (ממש ממש זבל

איכותי. נגיד חתיכת שקית פלסטיק קרועה בגודל של גרגר אבק- שאז זוכה לתצוגת תכלית לכל בני הבית). ו- הוא גם קצת "בן" כזה (תסלחו לי על הסטיגמות וחוסר הריקות הרגעי) הוא לא מנדב המון מידע. ואמא שלו שאוהבת להרגיש את החוויות שלו ורוצה להתחבר אליו כשנפגשים בסוף היום (מה היה לך היום ילד שלי? מה עבר עלייך בחצי היממה הארוכה הזאת שלא בילינו יחד? אני לא יודעת כלום והאם לעולם לא אדע? מקווה שאישתך תיהיה דברנית ותאהב אותי נורא). אז אני מצאתי לי שיטה, אסטרטגיה. לתקופה מסויימת הייתי בהליצותי ממתינה בשער הגן ומתחקרת בנות ארבע, כאלו ששמן הולך לפניהן כיודעות דבר. (ובעודי נישענת על גדר החצר מציצה עם ראשי ושואלת תגידי אפרוחית מה אכלו היום לצהריים? מי לא הגיע לגן... האם היה טיול?"...) הבנתם את הרעיון.

זה יכול להצטייר כמחזה מטריד שדורש התערבות של הרווחה אבל אל דאגה אני הפסקתי במהרה לנסות לדלות אינפורמציה (ארוחות הצהריים די קבועות, למדתי את הרוטינה). בקיצור- כל זאת הקדמה כדי לספר לכםן שבני מחמדי עד לא מזמן בכלל לא היה דברן גדול (כמו אבא שלו. וזאת לא תלונה ולא בקשה, רק עובדה). וההקדמה הזאת היא כדי שתוכלו להיכנס לסיפור המתח שלי-ולדמיין אותי, הגיבורה המשנית, בחיוך וקריצה- אמא אחת שמחכה בערך ארבע שנים לשיחה פטפטנית וקשקשנית עם בנה המתוק (בסבלנות, שחרור נשימה וכל מה שצריך..כן כן )

יום אחד אחה"צ הייתה תקרית. בן הארבע וחברו שיחקו בחוץ. אחרי הרבה משחק נעים פתאום התחילו ידיים לעוף באוויר זה על זה. כעס ובכי. הפרדת כוחות. בסדר קורה. מחר יום חדש טרה. ובכן..... חזרנו הבייתה והמשכנו לשיגרת הערב . ואז- או אז. היה רגע אחד כזה. הוא בן הארבע- ישב ליד שולחן האוכל שיחק משהו. אני נעתי בין המטבח אליו, עושה קולות רקע של 'מכינה ארוחת ערב'. וברגע אחד הוא פתח את פיו הקטן ואמר לי, "אמא אני לא רוצה להיות יותר חבר של *** (השם שמור במערכת) ". אני הבנתי שזה הרגע. המומנט. מייד עזבתי הכל. ארוחת ערב גם ככה זה לא הצד החזק שלי. ובנינוחות (או לפחות בניסיון לקז'ואליות) החלקתי את ישבני בכיסא שמולו ופשוט נשמתי וחיכיתי. הבטתי עליו. הייתי כולי איתו. גוף, נשימה ומבט, והקשבתי. והוא המשיך. וסיפר וסיפר על איך הוא והחבר רבו בגן בבוקר. ועוד על הגן. ועוד על חבורות הילדים בגן. ושהם מכניסים לכלא. ומי מתנהג לא יפה. ושהם תופסים ומרביצים... ועוד ועוד.. אני נושמת... אבל כמובן עולה בי בהלה ומחשבות. ומה זה כל המכות האלו. "מרביצים" הוא אמר?? ואיפה הגננות, והמון סימני קריאה כאלא של אמא ששומעת סיפור ומדמיינת משהו איום ונורא והיא רוצה לצאת מייד למסע ציד אבל היא לא יודעת את מי לצוד. אני נשמתי עמוק. והבנתי. הילה! פניתי לעצמי. הינה המלכודת לא ליפול אליה. וכאן הפואנטה-הפטנט. התגלית. התרגיל. הקסם. ככ רציתי להישאר נקייה. ריקה. להיות #איתו#. באמת. הרי זה הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה. שיספר לי אותו. בלי שאני אפריע. בלי שאני אתערב. הזכרתי לעצמי שאם אני אלחץ, אבהל. אכעס. אתחקר. אפילו אם אני פשוט אסיט את השיחה למחוזות שלי ולא שלו (נגיד למשל שאלה שהייתי שואלת - תגיד לי איפה הגננת כל הזמן הזה??-) אבל אז אני אפספס את הרגע הזה. את מה שיש לו להגיד ולספר לי. את מה שחשוב לו. את נקודת המבט שלו. אנחנו נזוז למופע שלי ולא למופע שלו. וגם ברור לכולנו- שהוא ירגיש את הכל. כל מתח ודאגה. כי ילדים מרגישים הכל. ומיכאן סוף לקישקוש.

אחרי שנשמתי והרגעתי את עצמי מעט, החלטתי שאני ממשיכה את השיחה כאילו שהוא מספר לי על שתילת ארוגות. על נרקיסים וליליות. על פריחה בשדות. אני ריקה ריקה ריקה. ("הילה- אין טוב ורע נכון ולא נכון"). אז דמיינתי שהוא משתף אותי במשהו רגיל. סתם משהו יומיומי. לא מבהיל. ... ברור.. בני ארבע תמיד מרביצים בגן ... רוקמים מזימות ומתחלקים לחבורות. בואו נשוחח על זה כאילו זה חלק מהתוכנית החינוכית היומית. ויאללה - תתענייני ואל תשכחי את הריקות. "אז אתם שמים ילדים בכלא....?" אני משקפת. "ממ מעניין. מי איתך בחבורה? ומה אתם עושים? ואיך אתם מרביצים (הוא רצה להתעכב על השיטות המדוייקות אז התעכבנו). בקיצור- הייתה לנו שיחה שלמה. והוא שיתף ואני התעניינתי. עד שהפסיק. והלכנו לאכול. הייתי מרוצה מעצמי כמו חתול שאכל את השמנת. מרוצה כמו אמא שהמתינה בסבלנות ובציפייה לשמוע את רזי ליבו של בנה לא פחות מארבע שנים. וכן. גם הייתי בהיסטריה לא קלה. הוואטס אפ הבא היה לגננת כמובן. אבל אל דאגה היא הרגיעה שהם משחקים 'בגיבורי על' ואין הרבצות הכל זה דמיונות. לילדי הגן שלום.

אז עד הפעם הבאה בתירגול ריקות מזמינה אתכם להקשיב השבוע למשהו שמפעיל אותכם (מדאיג, מכעיס, מזיז ). לדמיין שמשתפים אותכם בזריעת שדות חיטה ( או נרקיסים וליליות) ולהגיב בהתעניינות ריקה (זה עובד גם עם בני זוג ;)).

#קצת פסיכולוגיה# קצת בודהיזם# הרבה הקשבה.