הורות היא בכל בוקר להבין מחדש שאנחנו המבוגר האחראי.

וכל החלטה היא מראה של הכל.

של כמה כוח יש לנו. וכמה סבלנות. וכמה חזון. וכמה הקשבה.

של כמה נוקשות. וכמה עייפות. וכמה פחדים.

וכמה נשימה.

 

ההובלה היא לא רועשת. היא תנועה עדינה עדינה בנימי הנימים של החיים,

בקורי השינה של הבוקר. חזרתית. תמידית. סיזיפית.

היא הנשימה. היא ההקשבה. היא הסינכרוניות.

היא לטפל בנשימה שלך ברגע של כעס,

להקפיד על המבט וההתלהבות ברגע של עייפות,

לשים לב למילים כשאתה רב עם הבן זוג במרחב המשותף,

זה להחזיק אפשרויות בדרך ללא מוצא.

ההובלה היא תנועה בין להיות ב'כאן ועכשיו' לבין לרקום חלום.

בין לזוז לבין להתמסר.

בין לשחרר לבין להחזיק.

בין להיות איש השטח לאיש החזון.

בין להתפרק ללהיבנות מחדש.

 

לפעמים זה דורש להתחיל לבד.

הובלה שבלתי תלויה בדבר.

בלי לחכות לעדת מעריצים. בלי לחכות לצייתנות.

בסבלנות ובעדנה.

לזכור שאנחנו ההוויה של מרכז הבית. לנשום כמו סלע. להיות גשר על פני המים ולעשות את הריקוד שלנו. בסוף מישהו ישלח ידיים קטנות ויצטרף.