מלאכת האהבה- פרידה ממך.

בדרכים העקלקלות לירושלים, במסדרונות הצהובים של בית החולים אני נפרדת ממך אט אט, בכל יום עוד קצת. מקווה שהחדר יהיה פנוי מכולם שבד"כ סביבך

משפחה גדולה מלאה נשמות, דורות

באים להיפרד מראשת השבט, כך צחקנו כשהיינו יחד כולם

לחלוק כבוד אחרון, חוזים ברגע הזה

שהזמן משתנה וההיסטוריה ניגמרת

ואני מקווה שעד שאגיע הם כבר ילכו, שהחדר בדיוק יתרוקן

ויהיה לי לעצמי את כולך ואני אדחף לצידך במיטה

דורשת את בכורתי גם במיטת בית החולים

ואז נתכרבל

רק את ואני

כמו פעם בזמנים ההם

שישנתי לצידך

בלילות רחוקים

ובכל זאת, בין צפצופי מכשירים את מבקשת שאהדק ואיישר את הסדין ולא מוותרת. "ילדה את רואה- איך אוחזים בפינת הסדין ומקפלים" ואנחנו לרגע בתל אביב של שנות ה90 כמו אז יחד שלימדת אותי ואני הבטתי, מפנימה.

אדיקות מנחילים בין דורות בקיפול הסדינים

אני מבינה סבתא, אני מבינה

מהם החיים, ומהי אישה.

אישה היא שבט

ושבט הוא אישה

זה אפשר ללמוד

רק מקיפול הסדינים ונשיאת החיים

השבט שזור בה, וחי דרכה

אין דרך אחרת ללמוד

רק דרך הנשימה

והיקיצה לפני הזריחה

התבוננות במה שאי אפשר לראות או לאחוז אפשר

רק לגדול לתוכו

שילוב וריקמה עדינה

בין חריצי הזמן והשנים

של אהבותיך בך וזו בזו

את אומרת: את לא רוצה לסדר את השיער שלך ?

ומתבוננת על הקרע בג'ינס בחמיצות

ואז מוסיפה comme tu es belle

ועכשיו אומרת ומביטה במבט שמכין לפרידה- אל תיהייה עצובה.

אבל אני יודעת שכאב הוא אהבה ולא מפחדת לעמוד כאן היום ולהיות עצובה. אני יודעת כבר שזכיתי, שזכינו

בשיעור האחד והיחיד של החיים

על מלאכת האהבה

הרשי ללילדה להגיד לך תודה

היא יודעת כמה היא זכתה

אין דבר אחר שנשמתה הייתה צריכה

חוץ משבט כזה מופלא

שבט שלם כולו רק שלה.

לרוץ את החיים בתוכו

עד שתיהיה מספיק גדולה

ליצור שבט שלם משלה.

תבטיחי

תבטיחי סבתא אומרת הילדה

ומחבקת אותך במיטה

שתישארי הסבתא שלה

גם מעבר להרים וימים, מעבר לכוכבים

הרשי לי לבכות כאילו אין מלחמה

ומותר להתאבל על שיבה טובה

מותר לנכדה לכאוב את הסבתא שלה שהיא חום הגוף והנשמה

שחיה כעת ובוערת בתוך האישה שגידלה