האבולוציה של האהבה

ואטס אפ/ יומן מלחמה

אני לא יודעת איך לדמיין מלחמות. איזה תמונות אמורות לצוף לנגד עיני.

בטוחה שסבתי הייתה סוטרת לי עכשיו אם הייתה בחיים.

בוגרת מחנה ריכוז, מחנה עבודה, אוניית מעפילים, מאסר בקפריסין ומישם להקמת מדינה ויתר מלחמות ישראל.

מה אני יודעת מהחיים.

מביטה על הוואטס אפ שוב ושוב.

הקבוצה של החברות מהעבודה. הקבוצה של החברות מהבית, של החברות מהתואר הראשון, של הבנות מהקיבוץ.

שם אנחנו חיות. בין סגר לסגר. בין הגלים. בין בידודים ומחלות.

האם מי שהגה את הוואטס אפ לפני 13 שנה ידע שזה יהיה הכלי החזק ביותר של העורף.

החוסן נמצא פה. בין דפיו של הלוגו הירוק. באחוות הנשים.

עוד מעט נחגוג שנתיים לפרוץ המגפה.

בהתחלה עוד היינו עושות ערבי יין מול הזום, כותבות כל סוף יום בקבוצה, מה נישמע? איך אתן? מתלוננות יחד. מחזקות. שולחות בדיחות.

היום כמעט שנתיים אחרי.

בחדשות אומנם מצהירים שגל האומיקרון בירידה, אבל הוואטס אפ שקט מתמיד.

ניסיונות רגעיים להחזיק את זה ביחד, לענות, להגיב, קצרים ונעלמים. נישכחים בין המשימות של החיים.

עייפות. שחיקה. במשימת ההישרדות הזאת יש רק מטרה אחת. לגדל את הדור הבא. בשפיות.

האגו הונח בצד. הקריירה, השאפתנות, הזוגיות, הפוליטיקה.

הפשלנו שרוולים. אנחנו כבר לא משחקים משחקים.

אם הייתי חוקרת את המגפה דרך הוואטס אפ, מה היה ניכתב בדפי ההיסטוריה.

הוא ארכיאולוגיה חיה. הוא היה יודע לספר איך נשים, נילחמנו על חוסננו.

יש שם עדויות ברורות לניסיונות לצחוק, להצחיק, להרגיע, לייעץ, להחזיק את העולם פועם שפוי.

הוא היה מגלה שיש פה שבט נשים חזק. אחיות לוחמות. מנהיגות שקטות.

החדשות מספרות על מה שבחוץ. פוליטיקאים, סטטיסטיקות, עקומות.

אבל ההיסטוריה תזכור אותנו. שבט הנשים.

כל ילד שימשיך לגלגל את הכדור הקסום הזה.

בשפיות. בחוכמה. באהבת אדם והטבע,

הוא זיכרון חי לאם שהשאירה כל שבב של אגו מאחוריה.

באביב 20 שערי העולם ניסגרו ואיתו כל שמץ של מאבק לשוויון.

רצונות, קריירות, תוכניות, הכל נחמד,

אבל כשצריך לבחור בין כל שאר העולם לילד. יש רק תשובה אחת.

האבולוציה של האהבה היא הכוח החזק בטבע.

אשרינו.

אני מדמיינת אותנו. שרשרת אנושית חיה, נותנות ידיים.

אני מדמיינת אצבעות משולבות, דרך קירות הבתים , דרך ערים של בטון.

נשלחות דרך הרשת האלחוטית אוחזות זו בזו מעבר למרחק, לזמן ומקום.

מחזיקות את כדור הארץ.

אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה.

תדעו שמאחורי מגיפה עולמית, מאחורי ממשלות, מעבדות וארגוני בריאות.

עומד שבט נשים, שמחזיק שהעולם ימשיך לפעום בזמן המלחמה.

שהלבבות הקטנים שבאחריותו ימשיכו במסלול הנכון.

בכל בית יש אישה שפוקחת עיניה עם אור בוקר ראשון.

מוחה דמעה, מיישרת את קמטי העייפות, נושמת חמצן פנימה ומתחברת אל הבריאה

ויוצאת לעוד יום בבית. לגדל את הדור הבא.

בשפיות.

בכל בית יש אישה. שקוראת לשמש שתזרח. שבוראת את העולם כל יום מחדש. מחזיקה אותה בכפותיה. שומרת על הדור הבא. שפוי.

מה יכתב בדפי ההיסטוריה.

אולי הכל ישכח.

מלחמה ללא רעב. ללא הפגזות.

גם כך אין לנו פנאי להיות הרואיים.

אימא יש רק אחת. וזה הזמן. השמש כבר פה, וזוג ידיים מבקשחיוך וצחוק.

צריך לקשור את המנשא, למחות דמעה, קימטיי עייפות.

ולצאת לרוץ בשדות עם השמש שלה.

אם זה תלוי בה הוא יגדל כאילו אין פה מגיפה.