כשתיאוריית ההתקשרות נגמרת- אני מתרגלת.
על להיות עם מה שיש והתיאוריה שלי ושל אריסטו על הבדידות שבאימהות.
*כתוב בלשון אימהות אבל הוא גם לאבות. *החלטתי לכתוב אותו בנקודות. זה נראה לי נחמד. לא יודעת למה.
תרגול 1. #כשתאוריית ההתקשרות נגמרת- אני מתרגלת.
אז אם ננסה רגע ביום 'אחרי בחירות' שכזה לחשוב על חיינו. מי אנחנו. מה חשוב לנו. אני אקצר לכם. אנחנו היחסים שלנו. מה החיים? החיים הם יחסים. עם עצמנו. ילדינו. משפחתנו. חברינו. זה לא חוכמה שככה אשת טיפול מגדירה את החיים אבל גם המחקר מגבה אותי. ועכשיו רגע מאתגרת. תנסו לחשוב איך נוצרים היחסים האלו. איפה הם? פיזית? מה הופך אדם אחד לחבר ואדם אחר רק נישאר בטייטל של "מכר". אם הייתם רגע מסתכלים פריים פריים על סרט חייכם ובודקים- מתי האיש הזר מהעבודה הפך להיות חבר. מה היה שם ברגע הזה שהוא כבר לא סתם אחד "מהצוות שלי". מה הייתם רואים שם בחוטי החיים? אז כדי להבין את התשובה המורכבת,שהיא העושר של החיים, וול צריך ללכת אחורה– לקשר הראשון שלכם, כי הוא זה שתיכנת את השעון שמגדיר לכם היום- מתי קשר הוא קשר ומה צריך להיות בו כדי שהוא ימשיך לתקתק. תנסו לדמיין איך נבנה לב של תינוק. לא הלב הפיזי. הלב הרגשי. איך הקשרים הראשונים שהוא פגש- רקמו עבורו יום יום, שנה אחר שנה, נוירון אחר נוירון, את מנגנוני היחסים שלו. עיצבו את איך שהוא יבנה את הקשרים שלו, את איך שהוא יתקשר בקשרים שלו (מישהו רוצה קצת תקשורת מקרבת). את מתי הוא יתרחק ומתי יתקרב. אנחנו לא זוכרים את התקופה הזאת, אבל הגוף זוכר. ואתם יכולים לנסות להרגיש את ההרגשה הזאת אצלכם בגוף. ההרגשה המסתורית, שאומרת ללב מתי הוא יכול להרגיש רגוע ביחסים. מסופק. אהוב. ומתי לא- ואז קורה שם משהו שמפעיל את המערכת ומגיעה התחושה שאנחנו רחוקים. בודדים. תלושים.
והיום זה קסם הקסמים. ממש אפשר לראות במח את 'הקשר'. את הריקוד המיוחד שיש בין שניים כשהם מחוברים זה לזה. את הסינכרוניות בין מוחה של אם לתינוק, בין שני לבבות פועמים שרוקדים ביחד. עליה יהיה בהחלט פוסט נפרד. והנה אנחנו, אימהות ואבות. רגילים כבר אי אילו שנים למי שאנחנו. בעיקר לחוש את עצמנו ביחס לסביבה שלנו כמו שעשינו עד עכשיו. ואז מגיע פלא הבריאה. והיחסים שהיו עד כה- ובכן מה איתם. (ואני אפילו לא אכנס לשיחה על זוגיות, הייתי מכינה אתכם מראש עם כותרת מתאימה, בוא נישאר בקטנה- ביחסים עם שאר העולם).
מה קורה ביחסים בחברויות, ביחסים עם ההורים, עם האחים, עם בואו של תינוק לחיים ולתא המשפחתי שלו. אז- בוא נגיד שאדם, בתאנוש שכמוני עם היתקשורת מאותגרת כמו שלי, היתה רגילה לחוות את עצמה ביחסים באופן חיובי "ומספק" דרך שיחה קרובה אינטימית, מעמיקה, חופרת. דרך רמת קשב גבוה. ריכוז. רציפות בשיחה. קשר עין זה גם אהבתי. מפגש פיזי מידי פעם.
(תנסו להגדיר לעצמכם מתי מפגש עם מישהו אחר הוא משמעותי עבורכם. "מספק", קרוב או כל ערך אחר שחשוב לכם בתוך החיבור. סתם זה מעניין. תנסו להבין מה צריך להתקיים שם כדי שהאינטראקציה תהיה משמעותית מבחינתכם). ופתאום- כל המערך הבנוי הזה של יחסים... ובכן... אתה כבר לא מספיק אותו דבר. לא להיפגש. לא לשוחח. לא להסביר. לא להתקרב. כמו שהיית מיקודם ביחס לעצמך. לדבר כמו שרצית. לשאול ולהתעניין. לחשוב. להיות. ליצור רצף של שיחה. ליצור יחסים באותו אופן. הכל נתון לחוסר יציבות. הפסקות. קטיעות. אז מגיעה המחשבה הפילוסופית מהם יחסים, מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. מה משאיר אותם. אין לי תשובה אז גם לא יהיה פוסט בהמשך בנושא. אבל מה שבטוח- חוסר היכולת להיות מי שאני- כפי שהכרתי את עצמי עד כה, בתוך יחסים, אבל לישמור על רציפות החומר בחלחל. ובכן, אם יש שם איזה בודהה, זה תרגול ברמה גבוה בעיניי. כי אני צריכה לוותר על מערך ההתקשרות שלי (זוכרים נוירון אחרי נוירון שהתעצבו להם במשך 36 שנה), החברות, ההתקרבות, האינטימיות. ולהיות -עם מה שיש. ובהתאם אני מתרגלת. יום יום. שעה שעה. מתרגלת להיות ביחסים " בלי שהספקתי". בלי שהספקתי לדבר כמו שרציתי. בלי שהספקתי לשמוע כמו שרציתי. בלי קמצוץ מהתדירות. דיברנו- או לא. הספקנו או לא. אני מתרגלת מפגשים- בהם אני קרובה בלי להיות אחוזה בתוצאות. מתרגלת להיות קרובה- גם בלי שהצלחנו להשלים משפט(להשלים משפט זה ממש לא השלב ההתפתחותי של בני הבית). לפעמים במפגשים הומים אני מתרגלת להיות קרובה גם בלי שיצרתי קשר עין.
תרגול 2. זה למה שאימהות בודדות. חשבתי על זה- שאולי הבדידות הזאת, האקסיומית, הטרנס עולמית שמדברים עליה כחלק מהאימהות. אולי זאת לא רק בדיוק בדידות. זאת זרות, זה איתגור ההיתקשרות, איתגור גזע המח. נכון יש לה גם את ההיבטים הפיזיים שלה , התרבותיים שלה (כתבות נפלאות בהארץ), כבודם במקומם. אבל אולי היא גם העובדה שמי שאני כפי שאני ביחסים שלי (שכבר ביססנו שזה הכול?) משתנה. כי בעצם את. או אתה. צריכים להמשיך להרגיש אהובים, קרובים, מחוברים לנפשות (בוגרות) אחרות. אבל בלי הדרך שהייתם רגילים לייצר את זה עבורכם עד עכשיו. לפעמים גם בלי המסגרת, בלי העבודה שלכם אם יצאתם לחופשת לידה. בלי האנרגיה, בלי רמת הקשב, שהכרת את עצמך דרכה. זאת השאלה הפילוסופית של מה עושה חתול חתול ומתי הוא מפסיק להיות חתול. אז בעצם אנחנו רגילים כבר כמה שנים טובות שאנחנו חתול. כזה עם ארבע רגליים וזנב שמיילל. אבל אז פתאום אין זנב. ואין יילול. וזה מרגיש זר כזה. ואתה תוהה לעצמך. אני עדיין חתול? (נראה לי שהדוגמא של אריסטו הייתה על שולחן ). 3. אז אני רק רוצה להגיד שאם בודהה היה מחלק ציונים- היינו מצטיינים.
Comments