התקפי זעם אצל ילדים וריקות. שיר של אש וקרח!

#פוסט מספר 2 : תרגול ריקות למתקדמים והצצה לתודעה.

---

סיכום קצר של הפוסט הקודם : - אנחנו מתרגלים ריקות בסיטואציות שבהן זזנו ממי שחשוב לנו להיות. ספציפית בארבע בשער הגן כשאני מול ילד בוכה. מי חשוב לנו להיות ? לא יודעת. כל אחד יש לו תשובה משלו. לי חשוב להיות קרובה. קשובה. לא כעסנית ולא להיות דרמטית (זה לא אני זה הילד הרע שבפנים. או הגוף שלי שקורס לתוך עצמו כשהוא שומע בכי).. עכשיו התנאים לתרגול היו כך: שאין פתרונות ואין הקלות. הילד בוכה ואין שינוי בנסיבות.הדבר היחיד שאפשר לתרגל זה אותנו.

והתחלנו לתרגל ריקות.

1. לרוקן ממושג הבכי כל תוכן, כל רגש, כל הגדרה. בכי הוא לא טוב ולא רע. הוא בכי. כמו גשם. כמו רוח. כמו יללה של חתול. 2. התחלנו לתרגל התעניינות בעצמנו: מה מפעיל אותי? איזה מחשבות ומסקנות הן אלו שמפעילות אותי ביחס לבכי הזה? מה זה אומר בכלל זה שאני מופעלת? אני כועסת? על מה אני כועסת? אני דואגת? ממה אני מודאגת?

2. הבנו שיש משהו שלא יכולנו להיות איתו והכעס היה תגובה- ושם התעניינו- עם מה לא יכולתי להיות? מול מה כפתור ההפעלה הגיב?מה הטריגר פויינט שלי?? אם הייתי חוקר שמצלם פריים פריים את הסרט "ארבע אחר הצהריים" מה היה הרגע שקרה לי משהו ? שזזתי? מתי זזתי? מייד כשהתחיל הבכי? שניה לפני? חצי שעה אחרי? יש שם חוט דק שחצינו שכדי להיות סקרנים לגביו.

ו3. כוחות העל. תרגלנו היכרות עם עצמנו. ניסינו להכיר מה אנחנו זקוקים לו - מעבר לגבולות הכאן ועכשיו, אם אין מגבלות בעולם. ועדיין- בלי שינוי בנסיבות. זאת אומרת הילד שלי בוכה, אבל אני יכול לתמוך בעצמי בכל דרך שיש. מה אני זקוקה לו שהיה מאפשר לי להישאר כפי שחשוב לי? אני זקוקה לקפה? או שמישהו יגיד לי שזאת תקופה וזה יעבור? אני חושדת שכולנו היינו רוצים לדעת שזאת הדרך ולא סטינו. אז תלחשו לעצמכם- אני בדרך. אין דרך אחרת מלבד זו. הדרך לשבע בערב עוברת בתחנת הבכי של שעה ארבע.

ולתרגול של היום: הרחבת התודעה או בשם החדש- שיר של אש וקרח. נחשו מי אתם הולכים להיות? רמז- עד עכשיו היינו הדרקון. אבל זה לא עבד לנו טוב. אז נבחר דמות חדשה. יש לכם כמה רגעים לנחש מי היא. ועד אז-

אמרנו שתכינו את עצמכם ותבדקו באילו מקרים אתם מרגישים שלא איבדתם את עצמכם? כלומר מתי המקרים שבהם יש בכי, אבל לא יצאתם בתחושה שזזתם ממי שחשוב לכם להיות. מתי אתם כן מצליחים להישאר נינוחים כשהילד בוכה? האם יש פעמים שהוא בוכה שאני לא מופעלת? מה איפשר לי את זה? איך אני מסבירה את זה?

אז אתם כמובן -העורב! אתם לא צריכים לזוז לשום מקום. ולא משנים שום דבר. אתם רק הולכים ושבים בתודעתכם בין העבר לעתיד. תבדקו מה הטייטל שצריך הבכי לקבל- כדי שהוא יעבור יותר בטוב, שפחות נופעל.

עכשיו לתשובה הזאת- מה צריך לקרות כדי שהבכי לא יכעיס אותי- יש מליוני תשובות. אני יכולה רק לתת לכם את התשובה של העורב שלי. ואני מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט, להבין את הדוגמא ואז לנסות לחקור בעצמכם את התשובה בתוככם.

התשובה שלכם תתן לכם הצצה לתודעה שלכם. התשובה שלכם היא זאת שמגבילה אתכם מלהיות סבלניים בכל שאר הפעמים שכן חשוב לכם להיות סבלניים.

אז תיהיו איתי- אתם איתי? זה הרגע. הצצה חושפנית. אז אחרי מחקר רב, הצלבות מידע, תשאול של עוברי אורח תמימים. אני והעורב גילינו שבבית שלנו כדי שבכי לא יכעיס אותנו- הוא צריך לקבל טייטל של "מוצדק". בכי מוצדק- הכוונה- יש לו "סיבה טובה".אם יש הגיון, ראציונאל, אם זה נשמע לנו סביר, מתאים, מידתי. - אז זה "בסדר".

מכירים את המסקנה הזאת?

אני אתן לכם דוגמא שתבינו למרות שיש לי הרגשה שכבר הבנתם. "מוצדק"- הכוונה נגיד לבכי אחרי מכה ממש חזקה. אז זה "מוצדק" לבכות. בכי שברורה הסיבה שלו. עכשיו הצורך הזה ברציונל הוא ברור. הוא מובן. הוא רציונלי. נורא קשה להיות במרחב לא ברור, חסר ודאות. בכי של ילד בלי שיש לנו הסבר טוב- הוא עושה לנו מאוד לא נעים בגוף. אבל אם הוא מגביל אותנו מלהיות מי שחשוב לנו זאת בעיה. כי לא תמיד אנחנו מבינים. והשאלה האם אני רוצה להיות הורה סבלני- כתלות במידת ההבנה? האם רק אם יש לי ודאות למה וכמה ואיך ומתי הבכי הזה יפסק- רק אז אני יכול להיות סבלני?

ואז תראו איזה מדהים. כשהבכי מוצדק הכעס כאילו בכלל לא מגיע. מה הקשר כעס? חשבנו לכעוס על ילד ששבר את היד ובוכה? ברור שלא. זה בכלל לא אותה מכונת אדם שמגיבה. לא אותו גוף. זאת אמא אחרת. ואז - גם נישאר קרובים. בקיצור נצליח להיות קצת יותר במיטבנו.

והקטע הוא- שזה תהליך מהיר מהיר בתודעה. במחשבה. יש בכי. אנחנו מתייגים אותו. אם בשרשרת השיקולים הוא לא זכה לסיבתיות הולמת- אז דינו להיות "לא מוצדק".

סיכום עד לפה- ראינו שיש לנו (לי כרגע- השפן לניסוי) מערכת תפיסות (בכי צריך להיות מוצדק) והיא מגבילה אותי (מלהיות האדם שאני רוצה להיות - כי אם יש בכי לא מוצדק עולה כעס) ואני רוצה להשתחרר מהמגבלה הזאת. אני רוצה להיות 'לא כעסנית' מול הבכי ושמי שאני אהיה לא יוגבל כתלות בנסיבות של הבכי (כן מוצדק או לא מוצדק).

אז ככה: בשלב האחרון : תנסו לקחת את המגבלה הזאת- צודק/לא צודק במקרה שלנו. ולהכליל אותה מעבר לזמן ומקום. או יותר נכון למחוק את המגבלה הזאת. אין יותר את מושג ההצדקה. אין סיבה טובה לבכי. יש רק בכי. תשחררו את המסקנה שצריך בכי צודק כדי להישאר נינוחים. אני לפעמים מסבירה לעצמי שיש בה סיבה ממש טובה. אני פשוט לא יודעת אותה.

ולסיום- עכשיו אנחנו בשער הגן. יש בכי. אני שמה לב שזה לא נעים לי. זה מפעיל אותי ואולי זה מתחיל להכעיס. ואני אומרת לעצמי: נגיד שכל בכי הוא מוצדק. אין סולם שיודע לקבוע האם בכי הוא מוצדק או לא. מה היה קורה לי עכשיו?

מה יקרה לכם ? מי תיהיו ?

מוזמנים לשתף איזה מסקנות מצאתם -מה הטייטל צריך להיות כדי שבכי פחות יפעיל אתכם. ומוזמנים לשתף את הפוסט אם התחברתם.

ולסיכום כרגיל שיעורי הבית שלכם: * לקחת משהו שמעצבן אתכם/ מכעיס. ולבדוק- מתי הוא לא מכעיס. מה צריך להיות שם כדי שאני לא אכעס. ולנסות להרחיב את זה למצבים אחרים. לשחרר אחיזה. להיות כפי שחשוב לכם בלי התניות.

עד הפוסט הבא העורב, הדרקון והאמא.