גחליליות שהן לפיד- המסע שלי כפסיכולוגית חינוכית

בגיל 22 בערך עבדתי בגני ילדים של הקיבוץ שהיה קרוב לבית שלי. היה מצחיק לעבוד בגן. הילדים היו קורעים, אוהבים. עד היום אני זוכרת ניגונים של מילים שרק התחילו להיאמר לראשונה. הייתי סקרנית. רציתי להבין איך נכון להתנהג, רציתי ל"קרוא נכון" את הילדים, לדעת מה נכון ומה לא. רציתי להיות מדויקת להם. חיפשתי אמת. ובלי ציניות, לתקן. אז המילה לא הייתה נפוצה כמו היום, אבל הרגשתי אותה בגוף. רציתי לרפא. ידעתי שאני יכולה.

ואז יום בהיר אחד עברה דמות בשבילים. שאלתי מי זאת ואמרו לי, הפסיכולוגית של הגן. זה היה רגע כזה, קצת נדוש. אבל אז ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות. ושם התחילה הדרך. וחלפו להן 15 שנה.

השבילים הלכו וחזרו. והדרך המשיכה והשאלות התחדדו, התבהרו.

אין תשובות. לפחות לא בפוסט הזה. אני למדתי לשאול שאלות. 15 שנים של שאילת שאלות.

איך נולד פסיכולוג בשירות הציבורי בארץ? לא בדיוק ברור איך. קצת קסם. לב אחד שמרגיש שייך למקום. לפעמים זה מרגיש מקרי. הרבה נסיבות שמתכנסות שמאפשרות את זה. בקיצור, כמו הסיפור של הארץ הזאת.

בעיקר המון המון אנשים טובים שעובדים כדי שזה יקרה, ומידי מפעם בדרך מישהו שואל 'למה לא אוגנדה'. ברקע קריסה של מערכות (במקרה של פסיכולוג חינוכי, גם מערכת בריאות הנפש וגם מערכת החינוך) אבל הלב יודע שהוא במקום, והמוני נשים טובות שמקדישות את חייהן לעניין הזה. נשים שבוחרות להישאר, באקדמיה, בשפ"ח, בשירות הציבורי, במחקר, בבריאות הנפש, בחינוך, בעולם הרוח. כדי להצמיח את הדור הבא. מרצות, חוקרות, מדריכות, שעוטפות, מגדלות. חלקן לא יודעות. הן כמו גחליליות קטנות שמציתות לך את המח בגיל 24, אבל מסתבר שהן לפיד שמאיר את הדרך. הווייתן נשארת בלב, גם בגיל 37.

תודה לגננת שזכיתי לעבוד לצידה בגיל 25 ולימדה אותי לרדת לגובה הברכיים כשאני משוחחת עם ילדים. בזכותך אני אמא יותר טובה. תודה למרצות שלי מהתואר הראשון, שאהבו בכל מעודן את תחומי המחקר שלהן והדביקו אותי בסקרנות להבין את האדם על כל חלקיו. ששילבו סיפורים על אימהות והחיים. למדתי מהן שאפשר גם וגם. תודה למרצה אחת ומיוחדת Hili Kohavi בתואר השני שבזכותה התאהבתי בכלל בהורים. מאז זה הלפיד שלי. תודה למדריכות בשבע השנים של ההתמחות. שמלוות בימים האפורים, העמוסים, בעבודה השוטפת. תודה למזכירות הנפלאות שהן לב. תודה לקולגות הוותיקות שהיו כמו אחיות גדולות. תודה לחברות הנפש השותפות למסע שאיננו ניגמר. תודה לשבט הנשים שמלווה ומגדל את הדורות הבאים של בריאות הנפש.