היחסים בין הילד שלי לבין בן הזוג, כאפשרות לגדילה והתפתחות שלי.

יש רגעים שאוריה מעדיף אותי על פני אביו החמוד שיחיה. זה רגעים שבהם הוא צריך נחמה. חיבוק. ועל אף הקבלה המציאותית, שכל אחד מהוריו הוא שונה ומיוחד, מביא מעצמו ביחודיותו משהו לעולם. וזה נורמאלי. כן, לצד זה, עולה בי התהייה. מה יש בי שאני יכולה לתת לו, איזה צורך אני ממלא, שאביו לא. ברגע הזה. לא תמיד. ברגע הזה. אל תדאגו. דווקא כי אני מתרגלת ותיקה, הדברים אינם אישיים. זאת אומרת, אני לא מאשימה. ויותר מיזה, אני מחזיקה בתודעתי שהכל אפשרי. אבא אם ירצה יוכל להיות כל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. ודווקא מישם אני אוהבת להתבונן. בחוסר השוויוניות שיש. ולהכיר אותה. להכיר אותי ואותו דרך חוסר השוויוניות. היא יכולה ללמד אותנו. מה שנרצה ללמוד.

מניחה שגם נתקלתם ברגעים בחיים שלא בחרו בכם. זאת אומרת, אני די בטוחה שאם יש לכם ילדים הם לפעמים בוחרים בבן הזוג. לפעמים זאת סתם תקופה. לפעמים זה כלום ויעבור ואין סיבה לדרמה. אבל תמיד אפשר לקחת את זה וללמוד. מי אני שם? ברגע הזה? זה מכריח אותי להיסתכל, לא על המעשים שלי, אלא על ההוויה. כי אולי במעשים אני ממש מתאמץ, מנסה להתקרב, משקיע. זמן, כסף ומעשים. אבל בכל זאת אני חווה דחיה, התרחקות. ושם זאת הזמנה להסתכל על ההוויה. על האנרגיה השקופה שמתלוות אליי. להכיר את עצמי ממש לעומק מתחת לכל השכבות. מי אני איתו ברגע הזה שהוא בוכה? אני מתוח? אני דואגת? כמה מקום יש לו להיות שם בדיוק כפי שהוא? מה בהוויה שלי פחות מאפשר רגיעה? ממה אני בוחר להתרחק?

וכדי להיות שוויונית אני אתן דוגמא הפוכה. כשאנחנו נמצאים בחוץ, בשדות, בגנ"ש, במרחבי הקיבוץ. לפעמים פתאום תבוא איזו בקשה לאבא. לא בקשה מנומסת, אלא געגוע עמוק. קינה. למה? מה חסר עכשיו איתי שנזכרתם באבא אבל אם אני אקח את הרגע הזה, לא לשפוט אותי, ולא להתכעס עליהם שהם מעדיפים אותו, אני אוכל להתבונן פנימה ולנסות להכיר את עצמי, דרכו. אבא הרבה יותר בטוח במרחב. בחוץ. אני, דאגנית. אני הולכת בזהירות. מחפשת מכוניות ונחשים. ואבא בטוח. חופשי. מגן ורגוע. נעים איתו אחרת. אני יכולה להבין את זה. והינה- ההוויה המתעתעת. המסתתרת.

יש מליון דוגמאות. רגעים שבהם העדיפו אותו על פניי כדי להירדם. ושם כשהתבוננתי הבנתי שהגעתי מתוחה. הוא הגיע בטוח. רגעים שצד אחד מקבל הקשבה "וסמכותיות" והצד השני פחות. זה מעניין להתבונן- מה בעצם מאפשר את השוני הזה. וברגע שאני מנסה להכיר, מתוך השוני את עצמי, ולגלות את ההוויה, ניטרלתי את המתח מתוך היחסים, את האשמה, או סתם את החוויה של הדחיה. והתפנתי, לפחות לרגע זה, להיות כאן איתם.

מזמינה אתכם להתבונן ברגעים כאלא מבחוץ ולנסות להכיר אתכם מתוכם.