אמהות וריק בלב

---

חיכיתי כ"כ שאריאל תתחיל ללכת לגן. שנה וחצי גור האדם הקסום הזה לצידי,

ניסים ונפלאות, שדוני אגדות ופיות קסומות לרוץ איתה זה באמת חוויה של לעוף לצידו של חד קרן פלאי שאיכשהו זכיתי לפגוש בו בשדות החיים

ולצד הרצון שתישאר איתי גם התגעגעתי לבוקר רגוע

לבית שקט ורק שלי לכוס קפה חם לכמה שעות ברצף, שאני יכולה לעשות דברים, ולשקוע בתוכם עם עצמי.

לטפל ברצף בקליניקה לסדר ברצף ארונות להוציא את האקונומיקה ולשאוף אותה לבד בלי לדאוג ממעשנים פסיביים.

התגעגעתי לחזור לעבוד, לנסוע למקומות ולדאוג שאני אאחר אליהם.

פנטזתי איך אני אהיה תקועה בפקקים של הבוקר, בעודי מקשיבה לטל ואביעד

בקיצור, מיציתי את חופשת הלידה. הראש שלי היה עמוס מרצונות וכמיהות, שאט אט הצטופפו להם ואני הייתי מוכנה להיפרד מאהובתי ולשלוח אותה לגן.

ואיך דמיינתי את הרגע הזה.

טילי טילים של דימיונות.

קפה חם בזמן שיחה עם חברה בעודי עושה ספורט בדרך לעבודה שם אני אנקה את הארונות. כל הרצונות והמאווים בעולם כולם נדחסו לבוקר כזה. ואז ה-בוקר הגיע. ואני מצאתי את עצמי יושבת על הספה. בחוסר מעש. חיכיתי לרצונות שהמתינו יפה במגרה מיוני 2021. אבל כלום. רק אני והספה, ואף רצון. אפילו החשק לסדר נעלם. חשק פשוט כזה, גנרי, שלא מצריך ממני יותר מידי מחשבה, שטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני בורחת אליו כל אימת שצריך.

אבל לא. התבוננתי בגרב זרוקה שניסתה לעשות עליי רושם. לא עשה לי כלום. נאדה. ריק. ישבתי לידה, ככה.

והבוקר עבר מהר. וניגמר. ואני בעיקר לא הספקתי. ואז הצטערתי על כל מה שלא הספקתי. שפטתי את כל מה שלא תקתקתי. וכשהטלפון מהגן צלצל (והוא מצלצל) אני נשמתי לרווחה נעלתי נעליים וירדתי בשביל.

וכך יום אחרי יום. אני והספה. מתבוננות זו בזו. מי את?

היא שואלת אותי.

ואני לא ידעתי להגיד.

חיכיתי. בתוך הים הזה שהוא היה כלום. זה היה ריק. פעם ראשונה של ריק. היה מבהיל שם הגוף רגוע ושמח כשהוא עם הילדים אבל עם עצמו הוא בכלל לא ידע מה להרגיש. חיכיתי. ידעתי להגיד לעצמי שלמלא מצברים לוקח זמן. יופי שידעתי להגיד. לשבת על הספה בריקנות זה לא נעים בכלל ושם בפעילות מוחית אחרונה נזכרתי לתרגל להיות עם הגוף שלי בחוסר וודאות. לנשום. ויצאתי עם כמה תובנות: 1.הזכרתי לעצמי שיכול להיות שהחוויה הזאת תחלוף. זה נכון לרוב. תנסו אם תצליחו מידי פעם בלב סערה, ללחוש לכם באוזן, "החוויה הזאת כנראה תחלוף". 2.למלא מצברים לוקח זמן. ואחרי הזמן הזה אט אט נעשה מקום חדש לרצונות ותשוקות. אבל צריך שיהיה מקום. וזה לא ביום אחד. ולא ביומיים. 3.להיפרד לוקח זמן. כנראה נצח. זאת השקעת אנרגיה. וכל בוקר הוא תרגול מחדש – להיות את. לצד הפרידה הזאת . 4.לפעמים אנחנו מחכים שמשהו שהיה יחזור שוב. שאנחנו נחזור לעצמנו. שהמשוואות הקודמות יחזרו (אם אני אשן בלילה אהיה עירנית בבוקר. ובכן ... ). כדאי לשקול לעיתים לשחרר את הציפייה וללמוד להתרגל למשהו חדש. זה זר. אבל הי זאת את. והספה. 5. ואחרון חביב: בעודי יושבת על הספה והיא מודדת לי את כל מה שלא עשיתי החלטתי לכבד מאוד מאוד את מה שאני כן- אמא. עד שמונה בבוקר הייתי אמא. ואני מזכירה את זה לעצמי כל פעם שאני מתחילה למדוד אותי. כי זה לפעמים שקוף לנו ולא נספר. ממש הזכרתי לעצמי, שסיימתי עכשיו משמרת בוקר. אז היי, אם כבר נקלעתם למצב שאתם מודדים את עצמכם, לפחות תוסיפו את 17 השעות שהייתן והספקתן להיות, ואל תזרקו אותם לפח. אימהו·ת (וגם אבהות, אני לא מנכסת), היא שקופה ולא נספרת. בעייני עצמנו. כי פעם זכרנו שהיינו עוד המון דברים. ומספיקים עוד המון. ומתקתקים עוד המון. והגוף כמו מחכה לחזור לשם. אבל אם אני מתבוננת על לב של אמא (ואבא), שמיום בהיר אחד הוא נושא אתו בתוכו עוד נשמה חדשה, האנרגיה הזאת צריכה להילקח מאיפה שהו. אז למה הציפייה שנאכל את העוגה ונשאיר אותה שלמה? זהו. החלטתי לנסות את התובנות החדשות שלי על הספה. "עד שמונה בבוקר הייתי ב'משמרת אמא' ", מלמלתי ושתינו הבטנו בכתמים ובכריות על הריצפה שהיו עדות לחיים שהיו פה לפני שמונה.