אור גדול

בין עשרות החיילים שאני פוגשת בחודשים האחרונים

מידי פעם אחד מהם אומר לי

תגידי לא קשה לשמוע את כל הסיפורים.

אני עונה "לא". כזה לא, מלא בהיבריס.

 אולי אני מנותקת. אולי זה פשוט פשוט.

הזמן קצר והמלאכה מרובה.

גם ככה כשיושבים במעגל מספר אנשים

המילים נדחקות והסיפורים עוברים בינינו.

את הנפח שבינינו תופסות העיניים, ונשימות

ובין זוג עיניים לאחר,

בין נשימה לנשימה,

המילים הן רק מילים. אני אומרת. בשקט לעצמי

מדמיינת שאני עוגן בקרקעית של אוקיינוס.

ומה שלא יודעים

שבינינו יש אהבה של החיים

וביניכם יש אהבה של לוחמים

והמעגל כולו עטוף ומוגן

אני יושבת איתכם, לפעמים מרגיש שאנחנו יושבים יחד בביצה טובענית.

אבל הכל עטוף באור גדול

שמאיר את הכל

ובין סיפור לסיפור

יש צחוקים של החיים

הלוואי על כולנו כל כך הרבה הומור.

וכשהמעגל מסתיים

ואני נוסעת בשקט הביתה

אולי המילים דהויות מרחפות

אבל העיניים בלתי נשכחות

ויש זוג אחד

שמלווה אותי

במבט

שאין בו שום כעס

ואין טרוניה

ואין שאלה

העיניים הכחולות הלא ברורות, שאינן מכבירות במילים

ואינן מתנגדות

למחיר היקר

הן רק ניצבות בשקט במילואים

המעגל נגמר מזמן

אבל העיניים שלך מאז איתי

ומידי פעם, בעיקר בימים בהירים, כשאני סתם עושה כלים

הדמעות זולגות מעצמן