ענבל הרבש"צ

מאז השביעי לאוקטובר אני מידי פעם מדמיינת שאני ענבל הרבש"צ.

חשבתי להתחיל להתאמן.

לגדל קצת 'מסה' וללכת למטווחים.

לא רוצה להיתפס לא מוכנה

דמיינתי את עצמי רצה יחפה כמו 'ש-ו-ש-נ-ה'

בשדות בורחת מהנאצים

אבל אז מוציאה אקדח

ולא מפספסת אף כדור.

אח"כ עלה בי רעיון, שבסוף קריירת ההורות לפעוטות, כשהילדים גם ככה יובכו מנוכחותינו בציבור, נצטרף למוסד. ניהיה זוג תחת כיסוי, נחיה על הקצה,

ובעיקר נחייה, גם בימי שלום, חיים של תחבולות.

גם כשיבוא לנו לחזור להיות הילדים ההם

שקיבלו את המדינה על מגש של כסף,

נזכור ולא נשכח.

וברוב הימים, כמו בימי שיגרה

אני מדמיינת את רוחי בין מעגלים שונים,

החיילים, האמהות העייפות, הנשים המודאגות.

מי שקר לו ומי שהתייאש.

אני מדמיינת איך אני עוטפת בליבי הענק

את כולם כולם כולם עד שיש קצת מרגוע.

היום אני מחכה. מחכה ביחד עם אומה שלמה.

קדימה. שובו הביתה.