הי ילד תכיר זה העם

אנחנו במעגל הזה שאין לו סוף. אתם שבעה חודשים במילואים.

הגלים והים ברקע. אני מניחה את הרגליים על הדשא בכל פעם שקשה לי לנשום.

אני לפעמים תוהה מה הטעם,

ובסוף כל מעגל אני נענת.

והפעם כמו כל פעם, אחרי שמדברים על הקושי שבשגרה,

עולה הכעס- אין לנו איך להמשיך כשהחטופים לא בבית אתם אומרים.

ובין המילים אני אומרת

מסתירה את גלי הרוח שבנפשי

תראו זה די מדהים

שיש לכל אחד ואחת מאיתנו

עם שלם

שלא ינום ולא ישן

עד שנחזור הביתה.

יש פלוני, אדם אחד שלא פגשנו בימי חיינו. ונפשנו לא נותנת לנו מרגוע עד שהוא (שהם) ישובו לחיק משפחתם.

כאב הוא אהבה אני מסכמת. תזכרו. כאב זאת צורה אחרת של אהבה.

אהבה היא דאגה.

במקרה שלנו האהבה הזאת היא בגודל של עם.

איך אדם מרגיש שהוא עם. אין לי מושג. זה מפליא אותי בכל פעם מחדש.

כגודל השייכות, כגודל האהבה, גודל הכאב האינסופי.

....................................

19:57 העיניים שלך נעצמות

אני שוכבת לידך

עוד שלוש דקות הצפירה.

אני בהתלבטות. להגיד לך בשקט- שלא תבהל,

ואולי כבר ממש נירדמת וחבל.

אני מהמרת, לוחשת לכיוונך והעיניים שלך מיד נפקחות.

"אתה שומע, תכף יש צפירה... "

19:59 אני נעמדת ליד המיטה שלך. הדים אחרונים של היום שבחוץ. החדר כמעט מחשיך לגמרי. שכחתי להדליק אור קטן.

 פניי אל האורות שמתחילים להבריק בין הבתים.

 אל עבר האומה.

אני האם שבנה ישן במיטתו לידה.

אני האם שמשכיבה את בנה בכורה.

20:00 קול הצפירה נכנס דרך המדשאות

6 שנים. וזה הרגע שהוא מספיק נוכח כדי להיכנס בינינו.

אתה יוצא מהמיטה

ובוחר לעמוד לצידי. בשקט.

ובתוך החשיכה

אני מרגישה איך הכובד מתחלק בינינו.

לא יודעת מה מבינים בגיל 6,

אבל נעמדת בשתיקה

וזה אולי טקס מעבר,

מהדיאדה הפרטית שלנו, מהבועה שכל כך טיפחתי, שנילחמתי עליה,

הבנת שזאת הצפירה שלי, וזאת הצפירה שלך.

הי ילד - תכיר זה העם. הי עם - זה ילד.